ב־1929, לרגל חגיגות 20 שנה לעיר העברית הראשונה, פירסם עיתון "הארץ" שני מאמרים שעניינם חלקה של תל־אביב בתעשייה ובכלכלה. "ההשקפות על תל־אביב השתנו", כתב ו' מוזיס באחד מהם,
"לפני שמונה שנים בערך, כשהיו מדברים עם ציוני על תל־אביב, אפשר היה לשמוע מפיו דיבור של זלזול על עיר זו של בטלנים".
ואכן, מראשיתה היתה העיר מרכז גדול לעסקים, בתי־מלאכה ופועלים, ואתר של תרבות פנאי: עיר מערבית בלבנט, המאפשרת ישיבה בטלה הן לבני הארץ והן לתיירים. היום דומה שהמלאכה התחלפה בהייטק, אבל העיר נותרה מקום מפלט לתרים אחר החופש במובנו הרחב ביותר.
המיצב מורכב ממיטות שיזוף המוכרות לנו מחוף הים העירוני. את מצע הבד מחליפות דמויות אנושיות שנתפרו למיטות בתנוחות שונות. הדמויות מציעות מבט חדש על הכמיהה הכמעט-עיוורת לחופש ולאשלייתו; הן מסונדלות למסגרת הברזל ומייצרות מעין מוטציה בין האובייקט, המסמל מנוחה, נוחות וחופש, לגוף האנושי. הן כמו נמסות אל תוך הבד, מתאחדות עם האובייקט והופכות למוצר משוכפל להמונים. לעבודה נופך דתי; מעין דת חדשה, המקדשת את החופש ואת הרצונות המשותפים לכולנו: נוחיות, שפע, ניתוק, בריחה ושלווה.