אין לי הרבה זכרונות חזותית מסבתי התל אביבית. בעיקר זכור לי אוכל טעים ושהיא הייתה מהפולניות שלא יושבות, אלא תמיד בתנועה. היא הרבתה לצאת ולהסתובב, לקניות בשוק, לבשל, לנקות ולסדר או פרקי נחת לסרוג בקולי קולות מול הטלנובלה השבועית. זה גם הזיכרון הכי חזק שיש לי ממנה.
לפני כעשור עברתי להתגורר בדירתה. במהלך הניקיונות והשיפוץ התגלתה לי שקית מלאה מפות ומפיות קרושה שסרגה עד ימיה האחרונים. עבודות אלו מסמלות עבורי חיבור אולטימטיבי בין מלאכה עמלנית, דייקנית וסיזיפית, המקשיחה את עור האצבעות, ובין רביצה מוחלטת ואתנחתא מתוקה בין טאטוא לשטיפה.
סדרת העבודות המוצגת כאן מבוססת על טכניקת פרוטאז', שבה אני מעביר באופן רפטטיבי וממושך את קצה העיפרון על הנייר הלחוץ כנגד פיסת הטקסטיל. באמצעות תנועת עיפרון אני מנסה ללכוד את התנועה הייחודיות המעטרות את עבודות הקרושה הללו. הסריג או הגריד (רשת קווי האורך והרוחב שעל פיהם ניתן לקבוע מיקום) נמצאים בבסיס הפעולה הרישומית של הפרוטאז', שהיא כשלעצמה פעולת מיפוי. תנועת הרישום מאפשרת לי לחשוף את רבדיה הרבים של מלאכת היד ולקבע אותם בנייר ובזמן.
